לדוגמה, ספרי 'יזכור' לזכרם של בודדים או קהילות. נזכיר כאן את פנקסי הקהילות לכל הקהילות שנכחדו, שנעשו על ידי הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז'. דרך נוספת היא האנדרטה – תבנית העשויה מאבן, עץ או חומר אחר ומוצבת במקום ציבורי כזכר לאירוע חשוב.
אנדרטה אינה דרך להנצחה אלא היא באה לפאר ולהזכיר גבורה רוחנית של יוצרים, ממציאים, נלחמים ולוחמים.
האנדרטה לעיתים ממוקמת במקום האירוע, מתחזקת את הזיכרון ההיסטורי הגאוגרפית וקושרת את המתבונן למקום. לעיתים היא ממוקמת במרכזי הערים כדי לעודד שימור של הזיכרון הקבוצתי. היהדות לא השתמשה באנדרטאות משום חשש של הליכה בדרכי הגויים.
בפוסט זה נפגוש מגוון של אנדרטאות כמוצגי אומנות ועיצוב שבאים לתאר ולתעד אירוע כלשהו. בבנייתן הושקעה מחשבה רבה בהעברת מסר וסיור דרך צורות ומבנה עיצובי, כמובן גם בבחירת החומר ואופי הבנייה.
מהמקום הזה הפוסט בא להציג את ה-Design thinking והקשר שבין עיצוב, צורה, חומר וסיפור האסון.
בימים אלו, כאשר כולנו נתונים תחת השפעת האסון הנורא במירון, ברור שזהו אסון אישי לכל אחת מאיתנו, שדורש מאיתנו חשבון נפש אישי וקולקטיבי. עם כך ברור שכל משפחה ויחיד יעשו כמיטב יכולתם לעילוי נשמות ההרוגים. כקהילת מעצבות ראינו לנכון לעסוק בקשר שבין עיצוב ואסון. לא לפטור עצמנו חלילה מחובתנו האישית כחלק מציבור שה' שולח אליו מסר ממרומים.
למה יש צורך בהנצחת אירוע? הצורך בהנצחת אירוע הוא צורך פסיכולוגי שקיים מאז ומתמיד.
האנדרטה, שהיא דרך לזיכרון, תורמת לעיכול האירוע. העובר ליד האנדרטה מקבל תזכורת ויזואלית חזותית למה שהיה אם הוא מכיר את האירוע, או שהיא מספרת לו סיפורו של אירוע שאולי לא מכיר בכלל או מכיר מעט.
עניין הזיכרון ביהדות הוא חזק מאוד, כמו מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", שבה אנו מצווים לזכור ולא לשכוח. זוהי מצווה הבולטת בחשיבותה.
עוברי האורח בכפר יונה יתקשו לפספס את האנדרטה הניצבת בכניסה לעיר. מדובר בסולם אלכסוני באורך 30 מטר העולה אל־על, עליו ניצבות דמויותיהם של 21 חיילים ואזרח אחד מטפסים, אשר מתפוגגים אל תוך השמיים. הפסל, שנראה חריג ביחס לנוף, הוא צורת הביטוי של האומנית *שרה קונפורטי* לאותו יום שבו אירע הפיגוע הכפול בצומת בית-ליד. הפיגוע אירע ב-22 בינואר 1995 בשעה שמונה בבוקר – שעה שבה חיילים רבים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוס המרכזית שבצומת בית-ליד, בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל נעמד בין החיילים הממתינים ופוצץ חגורת נפץ במשקל של כעשרה ק"ג. לאחר שלוש דקות מחבל שני פוצץ עצמו בין ההרוגים, הפצועים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעי הפיצוץ הראשון. היה זה הפיגוע הכפול הראשון בתולדות המדינה, ונהרגו בו 21 חיילים ואזרח אחד.
הפיגוע, שהתרחש במרחק קצר מביתה של האומנית שרה קונפורטי, לא השאיר אותה אדישה. "שמעתי את הפיצוץ בזמן אמת, וכשדיברו על האירוע בחדשות הייתה לי תמונה בראש של אנדרטה שבה חיילים עולים לשמיים ונעלמים בהדרגה", מספרת קונפורטי. "לאחר השבעה הצעתי את הרעיון לעירייה. אחרי שהתמודדתי בשלושה מכרזים שונים וגם נבחרתי בכולם, העבודה על הפסל התחילה".
תהליך הקמת האנדרטה היה רצוף בביורוקרטיה שהובילה לעיכוב בהקמתה, עד שב-2002 סוף סוף החלה הבנייה. "לאנדרטה חשיבות רבה עבור המשפחות, שמקיימות בה פעילויות רבות. היה להן חשוב שהמקום ימשוך תיירים ודיפלומטים שבאים לארצנו. האתר ופעולות ההנצחה לא ייתנו לעולם לשכוח את המחיר הכבד והנורא שמשלם עם ישראל להשגת חירותו במדינה", כך אומרת האומנית.
המיצב המפורסם, אשר מתנשא לגובה של 30 מטר, עשוי משלד ברזל ועליו שכבות רבות של צירוף חומרים שהמציאה האומנית, דבקים שונים, פיברגלס וחומרי איטום. העבודה על הפסל נמשכה שלוש שנים ולוותה באתגרים רבים. "נאלצתי לפנות לעשרה מהנדסים שונים עד שמצאתי מהנדס שהסכים להרכיב את האנדרטה לפי התוכנית שעיצבתי ללא עמוד תמיכה בין הסולם לבין האדמה, בגלל המורכבות של הזווית החדה והמשקל הרב של הפסלים. המהנדס האמיץ שהסכים, הסביר לי שאי אפשר שכל הפסלים יהיו עשוים רק מברזל בגלל המשקל שלהם, אז מצאתי פתרונות יצירתיים. גם לאחר ההפחתה במשקל, כל פסל שוקל כ-100 קילו. לבסוף הוחלט על חפירת עשרות מטרים ומיקום סולם הברזל עמוק באדמה כדי להשאיר את הזווית חדה כמו שדמיינתי".
המיצב נבנה במשך שלוש שנים והוא כולל 22 דמויות.
בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר הישראלי מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל, חטיבת גולני, חיל השריון ויחידות נוספות, למוצבי צה"ל שברצועת הביטחון, דלעת ובופור שבדרום לבנון. אחד המסוקים התרסק בחצר של מבנה ששימש כצימר לנופשים במושב שאר ישוב, והשני התרסק במקום סמוך, בערוץ נחל בין המושב שאר ישוב לקיבוץ דפנה. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. 8 מתוכם היו אנשי הצוות שהטיסו את המסוקים. אתר ההנצחה הוקם לזכר חללי אסון המסוקים (הנקרא גם 'אסון היסעורים') והוקם סמוך למקום שבו נפלו המסוקים, ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה בגליל העליון. האנדרטה בנויה בצורת מסוק יסעור. בפתח האנדרטה מזרקת מים שקטה, ועליה שמות ההרוגים באסון. מסביבה גיזום דשא בצורת להבי המסוק עם 73 אבנים לזכר 73 הנופלים. שביל מקשר בין האבנים לבין אבן נטויה (המתארות את גוף המסוק וכנף המסוק בהתאמה), שעליה כתובים פרטי האסון.
לעומת הנצחה ישראלית, שבה למשל האור נגלה בסיומו של אתר ההנצחה, באנדרטה של מלחמת וייטנאם בוושינגטון הראש של הצופה תמיד מעל האנדרטה. גם אם יש מקום לטענה שעיצוב אנדרטאות בארץ מושפע מהמסורת היהודית האוסרת פיסול פיגורטיבי ומדגישה את האבן הבודדת המתווספת למצבה, עמיר טוענת שהעיצוב המקומי מושפע בעיקר מהמגמה העולמית שבה שולט הסגנון המופשט והמודרני מאז אמצע המאה ה־20. אנחנו זוכרים באבן ובטון כי הם כאילו נצחיים, אבל האמת היא שהם נשחקים עם הזמן. חומרים שמייצגים את הנצח יותר נאמנה הם דווקא שקיות ניילון או קלקר 🙂
אנדרטת הלוחמים במלחמת וייטנאם (באנגלית: Vietnam Veterans Memorial) היא אתר הנצחה הממוקם במול, בעיר וושינגטון בארצות הברית, לזכרם של חיילי ארצות הברית שנלחמו ונפלו במלחמת וייטנאם. באוקטובר 1980 הוכרז על תחרות אדריכלית להקמת האנדרטה. לוועדה מטעם הקרן הוצעו 1,421 הצעות שונות. בתחרות זכה, פה אחד, קיר הזיכרון שתוכנן על ידי מאיה יינג לין, סטודנטית לארכיטקטורה בת 21 מאוניברסיטת ייל, וב-11 במרץ 1982 אושרו תוכניות הבנייה של האנדרטה, שכונתה אז "החומה". האנדרטה מדגישה את המחיר של המלחמה ונעדרה מרכיבים הרואיים שמאפיינים את רוב אנדרטאות המלחמה. בתוכנית המקורית לא היו פסלי לוחמים, אלא רשימת שמות ארוכה של הנופלים. בשל הוויכוח שפרץ בין תומכים ומתנגדים שנשזרו בו נימות פוליטיות, הוחלט על הוספת פסל שלושת החיילים ב-1984.
המתחם מכיל כמה מרכיבים:
חומת הזיכרון – החלק העיקרי והמפורסם ביותר באנדרטה. מכיל את שמות כל הנופלים במלחמה.
פסל שלושת החיילים.
אנדרטת הלוחמות בווייטנאם – אנדרטה נוספת שנבנתה בסמוך.
תערוכת קבע המוצגת במוזאון הסמית'סוניאן הסמוך מציגה מוצגים רבים הקשורים ללוחמים במלחמת וייטנאם.
החומה מורכבת משתי חומות נפרדות שאורך כל אחת מהן 75 מטרים. החומות עשויות אבן גרניט שחורה ועליהן חקוקים 58,325 שמות של חללי המלחמה. לצד כל חומה עובר שביל ישר שבקצהו של כל אחד מהם נמצאת אנדרטה לאומית חשובה אחרת: אנדרטת וושינגטון ואנדרטת לינקולן. תכנון האנדרטה נועד להדגיש את הקשר שבין מלחמת העצמאות האמריקאית, מלחמת האזרחים האמריקנית ומלחמת וייטנאם. בהליכה לאורך השביל נראה המונומנט מרחוק ומשתקף בחומת הזיכרון המבריקה.
אנדרטאות קמות מסיבות שונות, מלחמות ואסונות שונים. הפיגוע במגדלי התאומים כמובן זכה לאנדרטאות ברחבי העולם.
אנדרטת אחד עשר בספטמבר היא אנדרטה לזכרם של הרוגי מתקפת הטרור שהתרחשה ב-11/9 בשנת 2001. האנדרטה ממוקמת במתחם הסחר העולמי, במקום שהיו ניצבים מגדלי התאומים. היום, מלבד פיסות ההנצחה שהן האנדרטה והמוזאון, לא נותר זכר לאשר אירע. ארה"ב השקיעה מיליארדי דולרים בבניית מגדלים גבוהים יותר ויפים יותר, שמעבר להחייאה של מרכז העסקים הפועם בהם, יש בהם אמירה לעולם: "אנחנו כאן ואפילו טובים יותר, ושום דבר לא יכול לעצור אותנו". האנדרטה עצמה היא מיצב ארכיטקטוני מפעים ומרגש של שתי בריכות ענק, מהן יוצאים מפלים ומסביבן חקוקים שמותיהם של הרוגי הפיגוע.
בשנת 2011 נחנכה האנדרטה, המשתרעת על פני 65 דונם. מתוך 5,021 הצעות שהוגשו לתכנון האנדרטה, נבחרה לבסוף התוכנית של האדריכל מיכאל ארד, בשיתוף משרד האדריכלים פיטר ווקר.
אנדרטה שהוקמה לציון נשות אסירים נעלמים בצ'ילה (אבל לא רק). האנדרטה מורכבת מארכיטקטורה נקייה מכל איור, כדי לאפשר להצטרף למצב של רגישות טהורה, שלעולם אינה מסתיימת.
"זהו קיר שקוף שאינו מחלק את החיים, אשר בכל עת ומכל מקום מאפשר לנו לצפות לעבר ולעתיד, דרך הפרצופים הנעדרים שבכרזות קרובי משפחה של קורבנות הדיכוי הלוקחים חלק בלב". דברי סנדרה פלסטרו, האומנית האחראית למיצב.
אולי לא חשבנו על זה ואולי חשבנו על זה והדחקנו, אבל בואו נודה על האמת: מספר המתים מקורונה בעולם נע מאז פרוץ המגיפה סביב 3,000,000 בני אדם וממש לא ברור מתי כל הסיוט הזה ייגמר. משרד האדריכלים הבינלאומי גומז פלטרו (Gomez Platero), שמקורו באורוגוואי, תכנן אנדרטה מונומנטלית לכבוד כל מי שהושפע כך או אחרת, ישירות או בעקיפין, מנגיף הקורונה. בעצם מדובר בכל אחד ואחד מאיתנו.
כאתר הראשון בקנה מידה גדול כל כך, היא תיקרא 'האנדרטה העולמית של המגפה'. האנדרטה תמוקם בקצהו של חוף ים באורוגוואי, והגישה אליה תתבצע באמצעות שביל הליכה ארוך למדי. המבנה המעגלי שלה יהווה חוויה חושית המגשרת בין העולם האורבני והטבעי. השטח, שיכול להכיל כ-300 איש בבת אחת, מאפשר התבוננות אל הנפש, התבוננות אל העיר הקרובה והתחברות עם הטבע מסביב. חור שימוקם במרכז יאפשר צפייה בגלים שמתחת, לחיזוק החוויה החושית והרגשית. האנדרטה תוכננה כאות להבעת תקווה בזמנים כה כאוטיים של חוסר ודאות, והיא מעוצבת כך, שהיא תשמש מקום להתאבלות והרהור.
זוהי אנדרטה ייחודית הממוקמת בעיר הולדתו של פדרו אלמודובר, מי שהיה בימאי קולנוע מצליח.
האנדרטה נוצרה בתחרות אשר ביקשה לקשר בין מקום הולדתו של אלמודובר לבין עבודתו הקולנועית. הרעיון המרכזי של הפרויקט היה, כתוצאה מכך, להעניק כבוד לפדרו אלמודובר ולעירו. האנדרטה מותאמת לקו הרקיע השטוח, כאילו היה מסגרת סרט של אלמודובר. הנוף נותר שבוי באנדרטה.
הצורה המדורגת של המבנה שואבת השראה במיקוד המצלמה וצורתה הייחודית. הפארק שבו הוא ממוקם מהווה גבעה קטנה, המאפשרת לראות את האנדרטה מהכביש המגיע לעיירה ולהיות בולטת ביותר.
הצבע האדום הוא מחווה בולטת לאלמודובר, שמזהה את עצמו עם הצבע הזה. על הקירות טקסטורה צורנית ייחודית עם צורות מסרטיו. האנדרטה נבנתה בבטון דחוס עצמי יבש שפותח על ידי CEMEX, המאפשר הובלה למקום עם התערובת שנמדדה מהמטה, כשהיא מופחתת רק באתר העבודה. המוזרות הזו אפשרה ליצור בטון ספציפי במקום מבודד כל כך, שבו לא הייתה אפשרות לקבל בטון טכנולוגי. העובדה של מינון מראש מאפשרת להשיג הומוגניות טובה יותר וצבעוניות מושלמת, תוך כדי הימנעות ככל האפשר מטעויות במינון הצבעים והתוספים.
שורה של מכוניות קדילקס נקברה באדמה באמריליו, טקסס בשנת 1974, והפכה לאטרקציה מוזרה עבור רבים. יוצריה, קבוצת האומנות של חוות הנמלים, רצו כי אנדרטה זו תסמל את חלומותיו ותקוותיו של העם האמריקני.
בשנת 1979 הגיע אדם למחוז אלברטון שבג'ורג'יה והזמין את הפסל הזה. לאחר מכן הוא נעלם מבלי לחשוף את זהותו האמיתית והשאיר מסר חידתי שנחרט על האבנים בשמונה שפות שונות: עשרת הדיברות שצריכים לנהל את העולם המודרני. ישנם סיפורים מסתוריים רבים על האנדרטה המוזרה הזו, כולל תפוצתה הגיאומטרית וכיוונה האסטרונומי.
אנדרטה ייחודית בהחלט. המזלג בגובה 8 מטר קישט את מימי אגם ז'נבה שבשוויץ כאילו נפל מהשמיים מאז 2009.
מי לא תהה מהיכן הגיעו ענקי האבן האלה? המואי המפורסם של אי הפסחא הוא אחד המונומנטים הנדירים והמסתוריים ביותר על פני כדור הארץ. יש בסביבות 900 כאלה בסך הכול, מה שהופך אותם לתערוכת האומנות הפיסולית הגדולה ביותר ברַפָּה נוּאִי. מעניין שחלק מהפסלים יוצרים קבוצות ואחרים מבודדים. איך הם מצאו את עצמם שם ומי בנה אותם? כל זה נותר בגדר תעלומה.
האנדרטה הענקית הזאת, הממוקמת בצ'ילה, עוצרת נשימה: יד ענקית המגיחה ממדבר אטקמה. האנדרטה ממוקמת במיקום נוח בקצה הכביש המהיר הפאן-אמריקני, והיא נגישה בקלות למטיילים הרבים שעוצרים לבדוק אותה. האנדרטה המפורסמת היא יצירתו של הפסל הצ'יליאני מריו אירראזאבאל, המבקש להביע רגשות כמו בדידות, פגיעות או כאב באמצעות יצירותיו.
אומנם בירת צרפת היפה שופעת אנדרטאות, אך זו שונה מאוד ממה שניתן למצוא שם. ברובע העסקים של לה דפנס, בלב פריז, אי אפשר לפספס את האגודל הענק הזה. היוצר שלה, הפסל סזאר בלדאצ'יני, יצר אותו בשנת 1965 לתערוכה על היד, אך מבנה זה היה כה מוצלח, עד כי העיר פריז החליטה לשמור עליו.
ראשי האבן הגדולים הללו הם אחד המונומנטים החשובים ביותר של טורקיה. סיפור הגילוי שלהם מרתק כמו הראשים עצמם: בשנת 1881 הגנרל הגרמני פון מולטקה נלמוט היה במשימה באלטיפלאנו ארמניו ושמע על קיומם של פסלים אניגמטיים בראש הר הנמרוט. התעלומה סקרנה אותו והוא החליט לטפס לפסגה, 2150 מטר מעל פני הים, כדי לבדוק אם הם אמיתיים. כשהגיע, מה שמצא השאיר אותו פעור פה: ראשי ענק וגופי אבן שנשכחו במשך מאות שנים, הידועים רק לרועי האזור. האזור התגלה כאנדרטת הלוויה שהזמין המלך אנטיוכוס הראשון תיאוס במאה הראשונה לפני הספירה. קברו מעולם לא נמצא!
האנדרטה מורכבת מארכיטקטורה נקייה מכל איור, כדי לאפשר להצטרף למצב של רגישות טהורה, שלעולם אינה מסתיימת. "זהו קיר שקוף שאינו מחלק את החיים, אשר בכל עת ומכל מקום מאפשר לנו לצפות לעבר ולעתיד, דרך הפרצופים הנעדרים שבכרזות קרובי משפחה של קורבנות הדיכוי הלוקחים חלק בלב".
