לוגו עם כיתוב Google Plus Facebook Pinterest twitter instagram whatsapp mail

# 13 התזה של ההשראה

# 13 התזה של ההשראה


בפוסטים הקודמים שלנו דיברנו על הומאז', השראה, העתקה ומה שבינהם. בפוסט הזה נשאל: 'למה השראה' כי עבור המעצבים – כל החיים הם השראה אחת גדולה.

ההשראה הראשונה של המעצבים

יומיות, הארציות, הסיפורים הקטנים של החיים, וולט דיסני דיבר על חלום והגשמה, והקפיד לבקש שלא נשכח שכל העניין הגדול הזה התחיל בעכבר.

מיקי מאוס הוא הדוגמה הגדולה ביותר לדברים הקטנים של החיים שהופכים לסיפורים גדולים.

וואלט דיסני
וואלט דיסני

ההשראה השניה של המעצבים:

נמצאת בזכרונות, באלבומים, בסיפורי סבתא, בריח ובמוזיקה.

ההשראה נימצאת בזיכרונות, באלבומים
ההשראה נימצאת בזיכרונות, באלבומים

ההשראה השלישית של המעצבים:

נמצאת באינטראקציה, עם הסביבה המוכרת והחדשה, כל מקום הוא השראה למעצב.

ההשראה נימצאת בכל מקום
ההשראה נימצאת בכל מקום

ההשראה הרביעית של המעצבים:

נמצאת ברגשות, רוגז, בשמחה, עצבות. כל פרט וארוע בחיי המעצב, בתוכו או מחוץ לו יכול להיות מושא להשראה – אם מקדישים לו את ההתבוננות השמורה לאינטראקציה המיוחדת שביו המעצב לסביבתו.

אבל כאן מגיעה השאלה הגדולה למה השראה?

מדוע להתבונן ולחפש השראה? להשקיע בה ובתקשורת בינה לבין המוקד העיצוב הרלוונטי, מדוע לא פשוט לדלג על כל הסירבול הזה ולגשת באפקטיביות אל הנושא העיצובי בו אני אמורה ליצור ולייצר.

מדוע להסתכל החוצה לחפש מקור להשראה, להתבוננות ואז למצוא זיקה לעיצוב שלי? והרי, אפשר לנצל את אותו משאב הזמן והיצירתיות בעיצוב חדש שמוביל באופן ישיר לבריף, למכון ולמטרה אליה אני חותרת להגיע.

השאלה הזו, מכה בי בכל פעם שאני מחפשת השראה בעננים, באוטובוס, באתרים, בין מילות השיר או בין המחשבות והזיכרונות שלי וברגע של חסימה השראתית או בהצפה השראתית שעלולה לגרום לי לסטות מהנושא ואפילו באותו קו דק שמפריד בין המסר לכל הדברים היפים שהלהיבו אותי בדרך.

לוחות השראה
לוחות השראה

מוזה

כבר ביוון העתיקה דיברו על מוזה. 'מוזה' פירושה חשיבה או מקור השראה. ההשראה מזוהה כצורך מכריע בתהליך של כל יצירה חדשה, מהסיבה שכתובה בפרקי אבות: "צבת בצבת עשויה"

העולם הוא אינו לוח ריק שכל אחד כותב עליו מחדש העולם בנוי זה על גבי זה, זה טבע הבריאה. יוצר שמתחיל את הסקאלה בשלב 100 מאחר וינק השראות מגדיל את הטווח שלו באופן ניכר, ויגיע ל- 150 אך אם הוא מתחיל ב-0  הוא לא יגיע ל-50 הוא יגיע ל-10.

רגע, אז איפה ניכנס המקום שלי כמעצבת?

המאגר הפנימי שלנו, מוגבל לחוויות האישיות שלנו ופרשנויות שאנחנו נותנים להם שגם הן מותנות בחוויות  מהמאגר האישי המצומצם שלנו, מעגל קסמים שמכלה את עצמו. ההפריה החיצונית היא סוד הקסם הפנימי. במקרה כזה, המעצב עסוק בעיבוד מידע שמגיע מעוד מספר רב של מקורות.

העיבוד יצא אישי ודיפרנציאלי מאחר והוא מעובד ע"י אותה פרשנות אישית, בתנאי זה הוא יצא עשיר ומפתיע. על מנת ליצור – חייבים לטפח את העושר שמגיע מבחוץ פנימה ואז לעבור תהליך של עיבוד פנימי עשיר הרבה יותר.

נקודת היצירה היא העיבוד האישי של היוצר, הנקודה הזו תהיה עמוקה ורחבה ככל שמקורות ההשראה יהיו רחבים, מגוונים ויתנו צ'אנס למקורות לא צפויים, היוצר יצור קשר בינם ליצירה שלו גם אם במציאות הם רחוקים לגמרי ומגיעים מעולמות תוכן וצורה אחרים. לרוב אנחנו מחפשים השראה של אתר ליצור אתר או לוגו בשביל ליצור לוגו, זו שגיאה שעלולה להפיל אותנו לקלישאה והעתקה.

תמונת שאטרסטוק או זכיה בפרס בינלאומי?

המעצב 'ריק אוסטברוק' זכה בפרס בפסטיבל היצירה הבינלאומי. פסטיבל הפרסום בקאן הוא פסטיבל בן שבעה ימים הנערך בעיר קאן שבצרפת מדי שנה. בפסטיבל מוענקים פרסי האריה, הנחשבים לפרסים היוקרתיים ביותר בענף, לזוכים בתחרויות הפרסום בקטגוריות השונות.

התוצר הסופי שזכה בפרס למול התמונה בשאטרסטוק
התוצר הסופי שזכה בפרס
התוצר הסופי שזכה בפרס למול התמונה בשאטרסטוק
התוצר הסופי שזכה בפרס למול התמונה בשאטרסטוק
התמונות בשאטרסטוק
התמונות בשאטרסטוק

מיד לאחר הזכיה החלו להגיע ציוצים בטוויטר עם תמונת שאטרסטוק זהה לחלוטין לעבודה של 'ריק אוסטברוק' שזכתה בתחרות. הציוצים גינו את ריק, אבל למעשה היצירה המקורית היתה של ריק, והאמן שהעלה את התמונות לשאטרסטוק הוא זה 'שהעתיק' מ'ריק'.

הסיפור הזה יצר רעש תקשורתי גדול. אמנים ויוצרים בעולם קראו להקמת תנועת מודעות להגנה על יצירות אמנים והעתקות. בפוסט הקודם דברנו על העתקה למטרות למידה, זה בסדר גמור להעתיק מישהו אחר למטרות למידה תוך כדי תמצא את הביטוי האישי שלך בדברים.  אבל אם זה נשאר במקום רדוד של העתקה לשם העתקה זה יכול להוביל למקומות מאד מביכים ולא נעימים.

הציוצים בטוויטר
הציוצים בטוויטר

אז איך עושים את זה נכון?

התהליך הזה זקוק לשלבים מקדימים:

1 הכנה – מחקר ומיקוד.

2 דגירה – מחשבה פזורה ולא מודעת ששואבת ממקורת שונים ומגוונים במיוחד.

3 תאורה – הבזק של תובנה  שמגיע מעיבוד ההשראות ההקשה לנושא הממוקד.

4 אימות – הערכה והתאמה ליעדים.

השראה היא דבר שמעורר תשוקה שיוצר כמיהה פנימית קבועה שמושכת את המעצב לעבר חזון וזה הכלי שלנו כמעצבים לא להתחיל מ- 0 ולהגיע למעט מאד אלא, להתחיל ממדרגה גבוהה, ולהגיע לגובה -משמעותי הרבה יותר.

פבלו פיקאסו מצייר בכל תקופה מחייו סגנון וצבעוניות אחרת, בהתאם להשראה ששרתה עליו ואליה נחשף באותה תקופה.

דוגמא מובהקת לשימוש במקורות השראה ניתן לקחת מהאמן פבלו פיקאסו. פיקאסו הוא האמן הפורה ביותר במאה ה20, וזאת ניתן לראות על פי ריבוי הסיגנונות שפיתח במהלך הקריירה האמנותית שלו. סיגנונות שהשפיעו ושינו את פני האמנות והעיצוב המודרני.

(1901- 1904) התקופה הכחולה:

בשנות העשרים לחייו, חווה האמן תקופה קשה עקב מותו של חברו הטוב, ועקב כך שנקלע למצב כלכלי קשה עד כדי שרעב ללחם. כתוצאה מכך הזדהה עם טיפוסי שוליים כמו קבצנים, עניים ונשים אומללות, והחל לתאר אותם בעבודותיו בצבעוניות קרה וקודרת, וקווי קונטור המדגישים את העגמומיות והיאוש שלהם.

התקופה הכחולה
התקופה הכחולה

(1904-1906) התקופה הוורודה של פיקאסו: 

בתקופה זו ישב פיקאסו באזור מונאמרטר שבצרפת שהיה מרכז אמנות בפריז. הצבעים הקודרים שאפיינו את התקופה הכחולה מוחלפים בצבעים נעימים וחמים יותר, כמו צבעי ורוד, אדמדם וחום, והדמויות המאכלסות את ציוריו הן דמויות של ליצנים ואנשי קרקס. התקופה מסמלת אופטימיות ושמחה בחייו של האמן, אם כי היחס אל הדמויות הוא דו משמעי. דמות הליצן העצוב והבודד ששייך על פי רוב למעמד חברתי נמוך יותר מייצג אמביוולנטיות בין חיי התרבות העליזים לבין תחושת הבדידות הפנימית.

התקופה הורודה
התקופה הורודה

(1907- 1917) קוביזם בעבודתו של פיקאסו:

עבודותיו של פיקאסו מקבלות תפנית חדה, הציור הנטורליסטי מפנה את מקומו לציור מופשט. פיקאסו מפרק את המציאות לצורות, ומרכיב אותן בחזרה בצורה שונה. הוא מושפע מאמנות אפריקאית ומכניס לעבודותיו איכות פיסולית. כמו כן פיקאסו התעניין באותה תקופה בתאוריה הפיזיקלית של איינשטיין שמדברת על תפיסת חלל של ארבעה מימדים, והוא מחפש שפה חדשה לייצוג המציאות.

ניתן להבחין בעוד סגנונות בעבודותיו בתקופות שונות: תקופת מלחמת העולם השנייה, התקופה הקלאסית, האפריקאית ועוד.

קוביזם בעבודתו של פיקאסו
קוביזם בעבודתו של פיקאסו

האייטם הבא הוא מיוחד ואישי במיוחד בו מספרת לנו האומנית מרים ברזסקי על תהליך עבודה נכון, החל משלב איסוף ההשראות, העיבוד שלהם ועד התוצר הסופי. 

"בעבודותי אני מדברת על הקונפליקט של הרצון והצורך להיות חלק מחברה, וכפועל יוצא מכך לעמוד בדרישות המצופות, ומצד שני הצורך בביטוי אישי ואינדוודואליזם. אני מתעסקת במקומות שהדברים מתנגשים, סותרים ולא עולים בקנה אחד. מעניינת אותי מערכת היחסים בין הפרט לכלל כמו מה המחירים שהפרט משלם כדי להיות חלק מהכלל, האם הבחירות והפעולות הן פועל יוצא של צפיות החברה, וכיצד ניתן לחיות באופן שהחברה תהיה לכוח מניע עבור הפרט, ולא למערכת שמכפיפה סגנון חיים מוכתב ומגביל. אני קוראת טקסטים שמדברים על הסובייקט, על האופן שהמערכות התרבותיות והחברתיות מכוננות את הזהות, וחושבת איפה זה פוגש אותי ואיך אני רוצה לבטא את זה בציור. 

"הדימויים שמופיעים בעבודותי הם אובייקטים שאני פוגשת ביומיום, אותם אני מצלמת, ולאחר מכן מציירת. אובייקטים שמסמלים עבורי רעיון מסוים, סיטואציות שאני נתקלת בהן, ודימויים שלכדו את תשומת הלב שלי. יש לי מאגר של דימויים, וכשאני ניגשת לציור חדש אני בודקת אילו דימויים מתאימים לרעיון או לנושא שמעניין אותי. אני מחברת בין אובייקטים, חיבורים שאפשריים רק במסגרת ציורית, יוצרת שיבושים כמו הכפלות, שינויים בקנה מידה, עיוותים והשמטות שמשרתים את המסר אותו אני רוצה להעביר. 

תפיסת החלל היא מרכיב דומיננטי בעבודות: לפעמים אני מדמיינת את האובייקטים כפסלים בתוך חלל תצוגה, וכך מציירת אותם. הציור הופך לזירת התרחשות מסתורית ודמיונית שאיננה יכולה להתרחש במציאות, אך משקפת ומגיבה לחיים עצמם. 

אחד מהאמנים ממנו לקחתי את ההשראה לבניית קומפוזיציות עם חיבורים לא הגיוניים, מוזרים ומסתוריים הוא האמן שי אזולאי (שהיה גם מרצה שלי בבצלאל). אזולאי מתאר את החוויה שלו כצייר בסטודיו, שהופך לזירה התרחשות סוריאליסטית כמו בחלום. אין סדר, אין כרונולוגיה, אנשים הופכים לטיפות צבע, ואובייקטים אחרים מקבלים חיים. 

ההשראה ליצירה. העבודות של שי אזולאי
ההשראה ליצירה. העבודות של שי אזולאי

אתמקד בפוסט הזה בשתי עבודות, ואתאר את תהליך העבודה:

על שולחן מזבח, שמן על בד, 50*80 ס"מ

הציור התחיל מצילום שביקשתי מביתי (שהיתה אז בת 7…) שתצלם אותי לאחר שחזרתי מאיזשהו מקום, התמונה היתה צריכה לצאת בדיוק כמו שמופיע. מהצילום, יצרתי רישום, שהוא אחד לאחד לפי המידות שלי. רשמתי את הצילום בעיפרון בטכניקה שנקראת "גריד" שבה מחלקים את הצילום לקוביות, וכן את גיליון הנייר, ובאופן פורפורציונלי מעתיקים כל משבצת. 

התצלום המקורי וטכניקת גריד
התצלום המקורי וטכניקת גריד
הרישום

הטכניקה של הרישום התאימה לי לרעיון של המדידה הקפדנית של ההופעה החיצונית וההתאמה למסגרת ולקודים החברתיים. עניין אותי הגריד כמסגרת וירטואלית, נוכחת לא נוכחת, המכתיבה את הפעולות היומיומיות, האוטומטיות. לאחר שסיימתי את הרישום חשבתי מה תהיה ההצבה המתאימה ביותר לרישום הזה? והחלטתי להניח את הרישום על שולחן מנתחים. זה התאים לי לרעיון של הניתוח הקר והשיפוט של בסדר/ לא בסדר, וכן ראיית האדם בצורה חלקית, ולא כמכלול. יצרתי הדמיה בפוטושופ כדי לראות איך זה נראה:

על שולחן הניתוחים
על שולחן הניתוחים
ההדמיה
ההדמיה

לאחר הרישום, חשבתי לנסות לצייר את הרישום בצבעי שמן. דמיינתי את השולחן הזה נמצא בחלל הגלריה, וחשבתי מה יהיה על הקיר. הקיר הירוק של חדר הניתוח הזכיר לי את המסך הירוק שמשתמשים בצילום וידאו. החלטתי לצייר את הדמות על הקיר, כאילו שצולמה במסך ירוק, ולכן השמטתי את כל האזורים הירוקים בבגד, כפי שהיה בצילום המקורי וגם ציירתי אותה בצורה דלילה ושקופה יותר. כך הדמות נראית כמרחפת, ונוצרת תחושה של דימוי שמוקרן. מתרחשת מערכת יחסים בין הדמות המוקרנת לדמות שמצוירת על גיליון הנייר באמצעות יחסי גודל, צבע, ומבט. הארנבת נוספה לאחר מכן, מפני שהיא מייצגת בעיני חיה עדינה שרגישה מאד למצבי מתח ולחץ. כשהיא מאוימת מופיעות אצלה מחלות, ולכן החלטתי לצייר אותה על הדמות, שגם היא רגישה ופגיעה בעיני. 

שיעור אנטומיה (אחרי רמברנדט), שמן על בד, 50*80 ס"מ.

לאחר הציור "על שולחן מזבח" נולד הציור "שיעור אנטומיה" המתכתב עם הציור "שיעור אנטומיה של ד"ר טולפ" של הצייר ההולנדי רמברנדט. בציור נראה ניתוח של פושע לאחר שהוצא להורג לצורך לימוד אנטומי של הזרוע. בציור אני מתייחסת לציור של רמברנדט, אך את הניתוח האנטומי הדמויות עושות לדמות הרשומה על הנייר. הדמויות הן אותה דמות שחוזרת על עצמה בתנוחות שונות, והן מייצגות קולות שונים בראש ששופטים את הדמות שברישום עד שהיא הופכת לחור, היא נעלמת. הציור מדבר על הקולות הפנימיים המבקרים והשופטים את האדם עצמו, ומסרסים אותו.

התוצר הסופי
התוצר הסופי
שיעור אנטומיה של ד"ר טולפ
שיעור אנטומיה של ד"ר טולפ

אז לסיכום, איך מקבלים השראה?

אנחנו בדרך כלל יושבים ומחכים להשראה או נכנסים להצפה ותובעים בתוכה. אי אפשר לרדוף אחרי השראה ואי אפשר לחכות לה אלא, אפשר לשפר עמדות לגביה, ולהציב את עצמינו בכמה שיותר חשיפות מקומות, לתמונות, לעבודות, לגלריות, לאנשים, לצורניות, לצבעים,ופשוט להיחשף ולהתרכז ולהתמקד בנקודה הספציפית  החשיפה עם המיקוד יזרקו אותנו להשראה. ויצרו נקודות חיבור מפתיעות בין ההשראה לפיתרון הרלוונטי.

איך עושים את זה נכון?
איך עושים את זה נכון?

אי אפשר להכריח את ההשראה להגיע או להתרחש, אבל היא תבוא – ככל שנאפשר לעצמינו להיות מעצבים השראתיים. בסוף התהליך המרתק הזה צריך לא לעצור אותנו אלא לגרום לנו להתחיל לעשות. למרות שזה נשמע קצת מנוגד להשראהאו כמו שפאבלו פיקאסו אמר: "ההשראה קיימת, אבל היא מחכה לראות אותנו עובדים"

רוח האדם שבנו, החזון שלנו, הם כולם השראה של אנשים גדולים מסביבנו ולדורותנו.

 

מדוע לא פשוט לדלג על כל הסירבול הזה ולגשת באפקטיביות אל הנושא העיצובי בו אני אמורה ליצור ולייצר?


דילוג לתוכן