הומור הוא פעילות חברתית, שבה אנו צוחקים עם (ועל) בני אדם אחרים. הצחוק תורם להידוק הקשרים החברתיים. ההומור שולט במאה האחרונה בתחום העיצוב והוא הפך למטבע שגור בשפת העיצוב, האופנה והאומנות העכשווית.
בפוסט הפורימי הזה ננסה להבין: כיצד חדר ההומור לאופנה? איך הוא כמעט השתלט עליה? מתי הוא הגיע? הרי היו זמנים שהוא היה ממש זר לה. אוסקר ויילד אמר: "אופנה היא צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שצריך לשנותו כל שישה חודשים".
מעצבים גילו את ההומור כאסטרטגיה יעילה למשיכת תשומת לב תקשורתית ותרבותית, הן לצורך שיווק מסחרי הן לפרשנות תרבותית ואפילו ביקורתית. כשהאדם צוחק, ההגנות שלו משתחררות והוא נינוח יותר לקבל את החדש, המוזר, המביך והמרגיז.
הופעת ההומור בעולמות העיצוב היא מאפיין של בגרות תרבותית.
"אני רק משתעשע עם בגדים"; "הומור הוא חלק טבעי של לבוש" – אלו הצהרות שהשמיע מעצב האופנה הצרפתי הנודע ז'אן-פול גוטייה Gaultier Paul-Jean כבר בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה הקודמת. לא לחינם הוא כונה "הילד הרע של האופנה הצרפתית".
עוד אחת מאמירותיו הידועות: "לא מצחיק להיות בדיחה בצרפת". משמעותן של אמירות אלו שנשמעו מפי גוטייה, המקשרות לראשונה את המושג הומור עם תחום הבגדים, הייתה עבור מעצבי האופנה המובילים בסוף המאה העשרים, ניפוץ של מוסכמת יסוד ארוכת־שנים ומתמשכת בתחום האופנה – זו של הטעם הטוב, של היפה. עד אז עיצוב ותצוגות אופנה היו חגיגה של עיצוב יפה, אסתטי, שזורם עם הנורמות.
הוא התחיל להתייחס לעולם האופנה כעולם של תיאטרון. תצוגת האופנה של גוטייה מצביעה על עיקרון נוסף של הומור, שהוא ביסודה של הרוח הקומית – זה של הפיכת הסדר. עיצובים קומיים כמו הקרנבל, הקרקס ונשף התחפושות מבוססים כולם על ההנחה שסדר העולם הנורמטיבי התהפך. הצחוק נובע אפוא מן הנורמטיבי אשר חוקיו התהפכו על פיהם.
פסטיבל המסכות של ונציה נולד בימי הביניים. בתקופת הרנסנס הוא הפך לפסטיבל רשמי של העיר המפורסמת. במהלך המאות שאחרי ימי הרנסנס הועם זוהרו של הקרנבל ובשלב מסוים הפסיקו לחוג אותו. רק במאה העשרים, עם חזרת ההומור לאופנה, החזירו אותו האיטלקים, והחל משנות ה-70 של המאה ה-20 הוא חזר להיות פסטיבל שנתי שמתרחש בכל חורף, באמצע חודש פברואר.
גדול המהפכנים של האומנות המודרנית, ממובילי הזרם ההומוריסטי והפרובוקטיבי, היה באומן מרסל דושאן, אומן צרפתי מזרם הדאדא שפעל במאה העשרים. הוא היה זה שהכניס הומור לעולם האומנות והעיצוב. הוא ייסד את הניהיליזם – דחייה ובעיטה בכל דבר ממוסד, חוקים ומוסכמות חברתיות. הוא הראשון שהשתמש ב-Ready Made – אומנות או עיצוב המושתתים על חומרי גלם קיימים ותעשייתיים ונותנים להם התקה. ההסבה שלהם יוצרת פרשנות חדשה ומנוגדת לייעודם המקורי, מה שיוצר הומור וצחוק.
בשנת 1913 הוא יצר את הפסל 'גלגל אופניים' שנחשב לפסל ה-Ready Made הראשון. דושאן הרכיב גלגל אופניים הפוך על שרפרף בעל מושב עץ עגול. הוא התעניין בתהליכים תעשייתיים ובתנועת הגלגל אך עיקר אותה, מאחר שהגלגל בתנוחה הזו אינו מגיע לשום מקום.
נושא ההומור נחקר כבר בתרבות היוונית העתיקה זהו נושא אוניברסלי וקדום והתפתחו בו תיאוריות רבות, בחקר ההומור מעניין להבין מה גורם למתבונן את אותה התפעלות שמביאה אותו לתגובתיות בולטת? (התפרצות צחוק, ריפיון בשרירים עד השמעת קולות מקולות שונים, שימו לב לזה מעכשיו 😉 הבדיחה וההומור בדרך כלל נותנת סמל ותזכורת לאותם אירועים והרגשות, שהם טאבו עבור האדם וההומור נותן דרור והצצה אל אותם טריטוריות מוצפנות.
ההומור מורד בסדר החברתי, יוצר ניגודיות בין הרצוי למצוי אך מרכך את הניגודיות והופך אותה אפשרית לעיכול ואפילו לגיטימית. מחקרים מעידים על כך שמשיכתנו הטבעית להומור נובעת בדיוק מכך שהוא מעז לקרוא תיגר על אותם נקודות חיכוך בחיינו בהם, היינו רוצים X אבל מחוייבים ל-Y.
הדרך המרוככת והנסתרת שבה ההומור מטפל בכל הצמתים הללו יוצרת צחוק שהוא למעשה הקלה. ההומור הוא מחוצף, מעיז לקרוא תיגר על הכל ועטיפות העוטפות אותו- מסתירות ומרככות את החוצפה שבתיגר ובשבירת המוסכמות.
קריאת תיגר של ההומור מופיע בהופעות שונות בכל רבדי החיים: מקובלות חברתיות, משפחתיות, מקובלות היררכיות, מגדריות, גיל, מקובלות של הטבע האנושי, מקובלות הנימוסים, וכו.
במקורות הפרשנים מסבירים את המושג צחוק צא-חוק יציאה מהחוק של האנושות והטבע ואפקט ההפתעה שבכך, הם ילו שיוצרים את אפקט הצחוק. יצחק = "שחוק עשה לי אלוקים" מדוע? מכוון שהוא נולד לאם בת 90 – זו יציאה מחוקיות העולם. כמובן שיש כאן גם נס.
הטכניקות המובילות הללו מודגמות היטב באמצעות הקולקציה לאביב־קיץ 2007 של מעצב האופנה האמריקני ג'רמי סקוט, שכותרתה "הזכות לשאת נשק" The Right to Arm Bear.
סקוט יוצר משחק מילים בעל משמעות כפולה באנגלית, באמצעות שתי מילים מתוך כותרת הקולקציה: Bear – "דב", מיוצגת על ידי הדפס טקסטיל נאיבי של דובי ילדותי שעיר ורך, וכשם פועל משמעה "לשאת" נשק, ומשמעות זו מיוצגת על ידי האקדח שנושא הדובי בזרועותיו. בובת הצעצוע הרכה של הדובי הילדותי מנוגדת לעולם המבוגר והאלים של האקדח שהדובי הזה אוחז בזרועותיו.
המילה האנגלית השנייה: "arms" שמשמשת אף היא במשמעות כפולה בו־בזמן: כלי נשק וזרועות. ההומור טמון ביכולת של המילה לייצר יותר ממשמעות אחת. הקפיצה מטריטוריה אחת של משמעות מילולית – הדובי – לטריטוריה של משמעות מילולית אחרת – כלי הנשק – המנוגדת לה לחלוטין, היא הגורמת לעמימות בתודעת הצופה ומייצרת אצלו את ההומור.
טכניקת הומור דומה נקטו זוג מעצבי האופנה הבלגיים Rolf & Viktor בקולקציה לסתיו־חורף 2001, "חור שחור". כל הדוגמניות שצעדו על המסלול היו בגוונים שונים של שחור מכף רגל ועד ראש, ובכלל זה עור הפנים והגוף.
הקולקציה, שרמזה לתיאוריה הפיזיקלית שלפיה מרחב מתעוות בנוכחות של מסה, ביטאה את הפרשנות החזותית של היוצרים על מצב הרוח הגלובלי בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר שעל הרקע שלהם היא נוצרה. הכלה שצעדה על המסלול בסוף התצוגה שלהם, אף היא עוצבה כולה בגוני שחור, כולל ההינומה שכיסתה את פניה, כמעין סיכום לפרשנות המורבידית של המעצבים. היא גם, כמובן, התכתבה עם השמלה הלבנה המפוארת של "מוסכמת הכלה". העיצוב הלא־לגמרי חד־משמעי שלה מעורר בקרב הצופה עמימות. ההינומה השחורה השקופה למחצה חשפה במקצת את פני הדוגמנית המושחרים. כמסכת Blackface קפואה השמלה נדמית בעינינו כפנים מלוכלכות בדיו או בפיח.
גזרתה האלכסונית המתרחבת לא חשפה את צורת הגוף של הדוגמנית. הגילוי והכיסוי הלא־עקבי של גוף הדוגמנית מייצר כאן משמעות סמנטית סותרת. גם החפץ השחור שהיא אוחזת ביד ימינה כלל לא דומה לזר כלולות. אי־ההלימה של כל המרכיבים הללו מעורר בקרב הצופה תמיהה: האם זוהי כלה בלבוש אבל?
חוקרי ההומור Edgerly & Pollio רואים את ההומור כתהליך דו־שלבי: האחד – תמיהה מול אי־הלימה קוגניטיבית, והשני – טשטוש ויצירה ויזואלית או מילולית שמדגישה את אותה תמיהה כשנפלו מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר. יש כאן הומור שחור וצחוק למראה הכלה השחורה, חרף רוע הנסיבות שבמציאות. וכפי שטוען ברגסון: "כדי שנבין את הצחוק, עלינו לחזור ולהעמידו בתוך סביבתו הטבעית, והיא – החברה".
ואם עולם העיצוב והאופנה השתגע ועבר לטרנד הומוריסטי בולט, אז הנה ה'פשע' הזה פוגע גם בחלונות הראווה, שהיו בעבר מהוגנים, סדורים ואסתטיים, והפכו להיות קרנבל של יצירתיות, הומור וצחוק.
המעצב מרטינו גאמפר אוסף מרחבי לונדון עיר מגוריו כיסאות שאינם בשימוש ומייצר מהם בכל יום במשך 100 ימים כיסא הומוריסטי אחד. ההומור נוצר באמצעות שילוב של חומרים וחלקים לא צפויים. את הכיסאות הציג מרטינו גאמפר בתערוכת יחיד שנערכה ביפן.
המיצג של האומנית הוויזואלית אן המילטון בפארק אבניו ארמורי ניו יורק, מחזיר לכולנו זיכרונות הילדות על ידי מיצב נדנדות ענק המיועדות למבוגרים. המיצב יושב על אותה תחושה חבויה של המבוגרים: "בכל פעם שאני הולך לפארק קטן, אני תמיד הראשון שמתנדנד".
למרות הביישנות או הפחד מהגובה או מנפילה, אין דרך לעמוד בפיתוי של הישיבה על הנדנדה. המיצב כולל התקנה של עשרות נדנדות ובהן וילונות ענק שנמשכים ויוצרות מראה תיאטרלי: בגלל התנופה של הנדנדות החלל נראה כולו רוקד.
הם הפכו לסמל סטטוס. אנחנו רגילים לקבל אותם במיילים, לשלוח אותם בהודעות ולדבר שיחות שלמות רק באמצעותם – האימוג'ים. מאין הם הגיעו? מי המציא אותם?
בסוף ה-120 חברות הטלפונים היפניים היו תחת לחץ גובר בעקבות האובססיה של משתמשים יפנים לשלוח ריבוי של תמונות. במקום להתמקד בדרך שבה יוכלו לגבות מלקוחותיהם יותר כסף, הם יצרו את 'מר אימוג'י' אותו המציא שיגאטאקה קוריטה כמהפכה בתקשורת היפנית. ליפנים היה בכך צורך מיוחד מכיוון שהטקסטים שלהם ארוכים והמסרים מלאי כבוד ורגש. הגאונות של האימוג'י היא החיבור בין סמל או תמונה לרגש.
לאחר ששיגאטאקה קוריטה סיים את העיצוב הראשוני לערכת האימוג'ים שלו הוא הציע את האימוג'ים לחברות הטכנולוגיה הגדולות, אך הן דחו אותו. עד מהרה הם קלטו את ההזדמנות, הרחיבו את העיצובים ויצרו תחרויות ליצירת אימוג'ים נוספים ואפילו הוסיפו אנימציה. בתחילת הדרך כל ספק טכנולוגי קנה ערכה שונה של אימוג'ים, וכאשר הם נשלחו ממובייל אחד לאחר, הם לא הצליחו להופיע בטלפון של המתחרה.
המצאת האימוג'ים מסייעת לתקשורת הווירטואלית להישאר אנושית יותר ומלאת רגשות. אז תודה לשיגאטאקה קוריטה 🙂
האומן והמעצב גוואנגז'ו יצר אימוגרמות (סמלים) צהובות כדי לעורר מחשבה על אופן התקשורת שלנו בעידן הדיגיטלי. האימוגרמות בנויות ממילים בודדות ואייקונים פרצופיים, מה שיוצר מילים מרגישות.
גוואנגז'ו עשה זאת כמחווה לגרפיקאי האמריקני שעיצב את הסמיילי המקורי. המוצג מורכב מ-2 חללים: מטרת האולם הראשון שנקרא BALL ROOM היא ליצור אינטראקציה בין סמלים אינטרנטיים לצורך במגע אנושי ותקשורת. החדר מלא בכדורי אימוג'י מתנפחים, והמבקרים מוזמנים לשחק עם הפנים ולשקוע ברגשות שונים או לבחור מדבקה – 'איך אתה מרגיש היום?' מתוך ההימוגראמות.
גוואנגז'ו שאב את השראתו מהמילונים באנגלית של אוקספורד, שבחרו למילת השנה של שנת 2019 את המילה 'אימוג'י', מילה שמקורה ביפנית ופירושה: אי = תמונה ומוג'י – רגשון = אייקון עם רגש. העלייה המדהימה של שימוש באימוג'ים היא תופעה תרבותית, חברתית ולשונית מרתקת, שכבשה את השיח הדיגיטלי בעולם. החדר הפנימי מציג את כל 13 האימוגרמות.
אז איך את מרגישה היום?
זוג האנימטורים הכי מסקרן בארץ, ניר (גרבר) וגלי (אדלבאום), מספרים: "אחרי תשע שנים של עבודה בפרויקטים מסחריים, הבנו שזה מה שאנחנו באמת רוצים לעשות. אני תמיד כתבתי, והיו לי כל מיני דברים במגירה שרצינו לעשות, ומשם פשוט המשכנו עם זה הלאה, ככה זה התחיל. הם כבשו את הרשת עם סרטון ה'על האש' אבל יצרו עוד לא מעט סרטים לפניו.
עניין נוסף ומסקרן לא פחות בכל הנוגע לעבודה שלהם, היא העשייה הזוגית ושילוב הזוגיות בעבודה. במקרה הזה נראה שהעיסוק בחומרים קלילים ומצחיקים רק עוזר: "יש בינינו תקשורת מעולה, אחד משלים את החוסרים של האחר, ככה אנחנו עובדים בצורה הכי טובה. את הריבים אנחנו משאירים לכלים", הוא צוחק.
רחלי מתקשרת לאנשים הכי מעניינים בארץ או בעולם, מוציאה להם את המיץ ואז עוד מציירת את השיחה בצורה הומוריסטית ומיניאליסטית שמשאירה המון מקום לתוכן מצוין.
לא רק בתחום העיצוב מבינים את משמעות ההומור בחיינו, גם בליכוד מנצלים את הכלי העוצמתי הזה בסדרת סרטונים ששוחררו לרשת.
1.משמעות כפולה ומשחק מילים
2. עמימות (Ambiguity)
3. התקות (Displacements) – ההתקה היא אותה פעולה שמשנה משמעות מנושא לנושא המנוגד לו.
4. ניגוד – ניגודיות מעוררת צחוק באותו רגע שבו הבחין המשתמש בהבדל החד בין המוצג לפניו לנושא הרלוונטי. זהו רגע התפרצות הצחוק.
5. הפתעה – אפקט ההפתעה הוא עיקרון ישן נושן של צחוק. הוא מוציא את הצופה מחוץ לתגובה האוטומטית שלו. על כן הוא מיושם באופן תכוף בתחומי העיצוב, בגלמו את הערך הנכסף ביותר של חידוש. זהו כיוון הולם לריכוך התגובה של הנמען כלפי מה שנקלט אצלו כמוזר וצורם בהקשר האסתטי.
חוקרי ההומור Edgerly & Pollio רואים את ההומור כתהליך דו־שלבי: האחד - תמיהה מול אי־הלימה קוגניטיבית, והשני - טשטוש ויצירה ויזואלית או מילולית שמדגישה את אותה תמיהה כשנפלו מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר. יש כאן הומור שחור וצחוק למראה הכלה השחורה.
